כשנסיבה פאנדי־סמארה היתה בת 17, הגיעה בשורת המחשבים למג’דל שמס והיא הלכה לאבא, אמרה לו שיקנה לה. אבל אבא שלה, איש היודע כוחה של קדמה, היחיד בכל הכפר שהחזיק בבעלותו בית אריזה וקירור משל עצמו, התנה את כל העניין בזה שהילדה תלמד מה עושים במחשב לפני שיפנק אותה באחד. אז נסיבה עשתה בירורים ומצאה שבבוקעתא יש חוג מחשבים. נרשמה, עלתה לאוטובוס המוביל לדרומי שבכפרי הדרוזים בגולן, וירדה ממנו היישר לתוכניות שסורג אלוהים.
קראו לו אחמד, בוגר לימודי הנדסה בסוריה, שראה אותה יורדת בתחנה וליבו נמלא נחרצות. כלום לא יכול היה למה שראה בתוך העיניים הכחולות שניצבו מולו, מעברו השני של הכביש. לא 13 השנים שהפרידו ביניהם ולא העובדה שהיא באה ממג’דל שמס, “התל אביב של כפרי הדרוזים בגולן”, איום ברור ומיידי על בן בוקעתא, “הבני ברק של האזור”, מחדדת נסיבה. אחמד נרשם לחוג, מצויד בבמבה, בביסלי ובשוקולד, והחל במלאכת החיזור.
אהבת המהנדס קסמה לה, אומרת שהיא חשבה שזה מין משחק – שמלה לבנה, מסיבה לכבודה, לא הקשיבה לאבא, שניסה להגיד לה שהיא הולכת לחיים אחרים מכל מה שהכירה. ואז זה הגיע – אסור אישה בלי כיסוי ראש, אסור רישיון נהיגה, אסור ללבוש קצר; רצתה לחזור למג’דל, אבל החיים ניגנו את עצמם ובגיל 23 נסיבה כבר היתה אם לשלושה, בהיריון, עם משק בית מסובך בחובות, שנולדו מעקיצה שעשה איזה קבלן לאיש שלה. “מילדה לאמא, ממקום מפותח למקום סגור וממצב כלכלי טוב לחובות”, היא מסכמת את הפרק שהעיר אותה לעשייה, בשנים שבהן נשים סביבה נשארו בבית או מקסימום יצאו לעבוד בחקלאות, מתניידות בדרכים בליווי בעל או בן משפחה.
חרם דתי
התחילה לעבוד בבית האריזה של אבא, 100 פועלים שלא לגמרי הסכימו לקבל הוראות מאישה, הבינה שאם היא רוצה להגדיל הכנסות היא צריכה רישיון, למרות פסיקה מפורשת שאסרה אז על נשים לנהוג. מכרה את כל הזהב שקיבלה מאבא לחתונה, מצאה מורה דרוזי בגליל, אמרה לו שיש לה שבוע להוציא רישיון וללמוד תיאוריה. עברה לגור בבית המורה, נהגה ולמדה מבוקר עד ערב. חוץ מההורים ואחמד שלה, איש לא ידע לאן נעלמה הסוררת.
כשהיתה לאישה הראשונה עם רישיון בבוקעתא, הכריזו עליה חרם דתי. היא לא הוזמנה לחתונות, ונשות הכפר לא הזמינו אותה לשתות איתן מאטה, אותה חליטת עשבים הנשתית בצוותא מאותה קשית מתכת, מנהג שאותו ייבאו מדרום אמריקה בניהם של כפרי הדרוזים בשני צידי הגבול של הגולן, בשובם הביתה בתקופת המנדט משירות במדי הצבא הבריטי או הצרפתי.
אחי בעלה, גבר דתי, גירש אותה מהבית שלו. “נעלבת?” אני שואלת כשהמים בקומקום הניצב על תנור ברזל עתיק משלחים אדים, מבקשים שיבוא בהם תה או קפה, להרוות את המילים. “קצת”, היא אומרת, “אבל לא עשיתי מזה סיפור. ידעתי שעברתי על החוק וידעתי שזה יעבור. אמרתי שאנחנו כלכלית על הפנים, ושבלי רישיון אני לא יכולה לעבוד. אבא שלי היה מאחוריי כל הזמן. גם חמי. ידעתי שהוא אוהב אותי, אפילו שהוא לא מבטא את זה מול האנשים”.
האוטו שלה הסיע אותה לקורס קוסמטיקה בחיפה, חזרה ומכרה הבטחות וטיפוח מבית לבית, מכרה שואבי אבק, היתה האישה היחידה באוטובוס שהוביל את בני הכפרים לאתר החרמון, שם עבדה כקופאית. סגרה חובות בזמן קצר. “אמרו לי, ‘את כמו גבר’. היום, אחרי 26 שנים, כל הבנות בבוקעתא נוהגות, עם או בלי רישיון”.
שוטרת הדובדבנים
אנשי הדת לא יכלו לקדמה או לרוחה של בת מג’דל שמס, שביחד עם אחמד שלה קנתה מטעים לגדל תפוחים ודובדבנים בבקעת יעפורי, שם האדמה טובה, ושם, עוד לפני שהסינים השתלטו על תעשיית המשי, גידלו עצי תות לתפארת תעשיית הטקסטיל הסורית, שהצטיינה בטוויית האריג היקר. אחר כך נענו לה התפוחים, שהגיעו לבקעה בסוף שנות ה־40 של המאה שעברה, והדובדבנים המתוקים, גֻּדְגְּדָנים בשמם התקני, שגידולם המסחרי החל בשנות ה־80, עד שלפני שמונה שנים, כשכל הגולן היה בעודף של פרי ונסיבה הבינה שהמחירים לא מצדיקים הבאת פועלים, פתחה את השטח לקטיף עצמי. שוטרת הדובדבנים, קראו לה אז. היתה עוצרת אוטובוסים של תיירים, להזמין אותם למטעים שלה, חילצה ממדריכים טלפונים של קולגות תמורת ארגזי פרי. בהתחלה אירחה את הבאים עם תה, קפה ופיתה דרוזית, ואז התאהבה באירוח, בבישול לאנשים, בסיפורים.
עכשיו היה חסר לה מקום וחסרה לה עברית טובה, אז היא עשתה לה רב ובכל לילה, לפני השינה, הקשיבה לגדי סוקניק ב”לילה כלכלי” והחליטה להפיח חיים בבית הבזלת המצוי בלב המטעים של המשפחה, שריד לימים שבהם בכל כפרי הגולן התניידו על חמורים והדרך ממג’דל שמס למטעים היתה ארוכה, במזג אוויר שלא תמיד הסביר פנים. “אז אנשים עם קצת כסף היו בונים בקתות בשטח לישון בהן את הלילה. משפחות כמו שלנו, שיכלו להרשות לעצמן, בנו בתי בזלת”.
אז גם נפגשנו, זה היה לפני ארבע שנים, עליתי לגולן בסוף הקיץ להתחקות אחר קטיף אוג הבורסקאים, הוא הסומק. היא זו שהובילה אותי ללקט מאשכולות הארגמן, חילצה ממני הבטחה שיום אחד אבוא להתארח אצלה. הבכור מבין ארבעת בניה למד אז בדמשק, עכשיו הוא פסיכיאטר בכפר שאול, הבן השני הנדסאי. הקטן, בן 14, עדיין בבית ספר, וסעיד, בן ה־23, שלמד בתדמור, הוא יד ימינה במטבח ובאירוח, יודע את אדמת הגולן, איפה למצוא קוצי עַכּוּבּ של סוף חורף ואיפה ללקט שומר של אביב.
אלוהי הצמחונות שולט
בימים נטולי קורונה, בית הבזלת קטן מלהכיל את גודל הקבוצות המגיעות לנסיבה. הילדים כבר גדלו, אז היא סגרה את המרפסת הקדמית של הבית ושם היא מארחת. כשביקרתי שם, סיימה בדיוק לארח 36 שפים מארה”ב ובישלה ארוחה לקבוצה של 60 איש מחברת הייטק מהמרכז. סיפרה שלמחרת תטוס לקונטיקט, יחד עם הבן שלה, לסדרת הרצאות וארוחות לרגל יום האישה הבינלאומי.
על תנור עצים קומקום מרלי – תה דרוזי חזק, שמבלה שעות ארוכות על גחלים או אש, ככה שכל התבלינים שבתוכו מגיעים למיצוי מלא. בדרך כלל נותנים אותו בחורף לחזק נשים אחרי לידה. אם מגישים להן גם אגוזים, הן נמלאות חלב. אני סתם מתה עליו. במטבח מתבשלת סינייה קבב בשר עגל, ועל השולחן סלט ג’רג’יר עם קישק, יוגורט האבן, שיובש עם בורגול, כדי לחזור ולהמטיר פתיתים חמצמצים לתבל בהם עלים ותבשילים. ממולאים דקיקים של עלי כרוב או עלי גפן מלמדים על יד סבלנית, קובה נהדרת מזהיבה בשמן ויש גם קובניא ירך עגל. לפני שנים, בבית משפחה מבית ג’אן, ידעתי את המנה הזו מבשר שליו, אבל נסיבה אומרת שעופות בר, כמו דורבנים, שייכים לעולם הולך ומתרחק.
בשר ציד או אחר היה עניין לחגים. אלוהי הצמחונות הוא השולט במטבח הדרוזי היומיומי. אוכל המבוסס על הבורגול ועל חוכמת הליקוט, שטבועה היטב בידיים של הנשים הדרוזיות, שכבר במאה ה־11 החלו לומדות את הרי הלבנון וצפון הארץ, לשם הגיעו הדרוזים מאיסמעיליה שבמצרים – מקום מוצאם, שבו נרדפו קשות.
זהו מטבח שטעמיו מאופקים, שלמד לאצור ולשמר את עונות השנה. בשוק האיכרים הקטן של העדה, שמול קבר הנביא יעפורי ברמת הגולן, מצטופפים על המדפים והרצפה בקבוקים מלאים בחומץ תפוחים, זכר לגבעות הפרי שמילאו את הבסטות בחורף, ודבש ענבים וחרובים, ה”דיבס”, שנדרשת סבלנות אין־קץ להכנתו. ריבות תאנים, חצילים או דובדבנים מספרות את טעמי הקיץ שעבר. דבורים נצמדות לצנצנות הדבש, כמו תובעות את שלהן, נשים מוכרות פיתות דקיקות חמות, מועכות לתוכן כדורי לבנה יבשה ונהדרת. ירקות מחקלאי האזור וכאלה שלוקטו בבר פרוסים על הקרקע, אוויר נקי ממלא את הריאות, מרחיק כל מחשבה על קורונה, מרגיש הכי בריא שיכול להיות.
מג’דרה עם שומר
מתכון בהשראת האביב בגולן, זה המוליד מנות המשלבות בין עדשים לשומר הבר, שכאן החלפתי בשומר צעיר, שאותו ניתן למצוא כמעט בכל דוכני הירקות. עם קצת מזל, העלים יבצבצו ממנו ואותם אתם מוזמנים לקצוץ. לא להיבהל מכמות השמן ולא להתפתות להפחתה. פחות פוגע בטעם. תנו לסבלנות להוליך אתכם. ההצלחה במתכון מובטחת לאלה שייקחו את הזמן לאט־לאט.
החומרים (ל־3-4 מנות):
√ 2 בצלים קצוצים לקוביות בינוניות
√ 1/2 כוס שמן זית
√ 1 כוס עדשים חומות
√ 1 כוס בורגול
√ 1 כפית מלח
√ 1 ראש שומר, עם או בלי העלים שלו, קצוץ קטן־קטן
√ מיץ מ־1/2 לימון
מחממים במחבת את שמן הזית ומטגנים, על אש קטנה, את הבצל הקצוץ בשמן עד שהוא מקבל צבע שחום־כהה, אבל בשום אופן לא נשרף. מסירים מהאש ומסננים. שומרים בנפרד את הבצל ואת השמן שבו טוגן. בינתיים, מרתיחים בסיר 2.5 כוסות מים, מוסיפים את העדשים ומבשלים כ־30 דקות או עד שהן רכות. מסננים ושומרים את מי הבישול בצד.
מחזירים את העדשים המסוננות לסיר, מוסיפים את שמן הבצל, הבורגול והמלח. מוסיפים כוס ממי הבישול ששמרתם למחבת עם הבצל המטוגן ומבשלים על אש קטנה, עד שהמים הופכים כהים. מוסיפים את המים עם הבצל לסיר העדשים ומבשלים, על אש קטנה, עד שהמים כמעט נעלמים. מערבבים את השומר עם מיץ הלימון, מוסיפים לסיר העדשים והבורגול, מערבבים, טועמים תיבול ומגישים.
פטאייר סומק ובצל של נסיבה
המאפה הזה, שנולד בטאבון, נכנס לתנור והוא במיטבו ברגע שהוא יוצא משם. הכמות יפה לכ־12 מאפים.
החומרים:
√ 1 ק”ג קמח
√ 1 כפית מלח
√ 1/2 כפית סוכר
√ 1 כפית שמרים יבשים
√ 2 כוסות שמן זית
√ 1 גביע שמנת
√ כ־3 כוסות מים
√ 2 בצלים מגוררים על פומפייה
√ 2 כוסות סומק טחון
מערבבים בקערה את כל חומרי הבצק היבשים. יוצרים מין גומה ויוצקים לתוכה כוס אחת של שמן זית ואת השמנת, מוסיפים פנימה את המים ולשים כ־7 דקות. ככה עד שמתקבל בצק רך מאוד, שאותו מניחים שינוח כ־30 דקות.
קורצים עיגולים בגודל של כדור טניס, ובידיים משומנות משטחים את כדורי הבצק לדיסקית בעובי של כ־1/2 ס”מ.
מערבבים את הבצל המגורר עם הסומק וכוס שמן הזית הנוספת. מכסים כל דיסקית בשכבה מתערובת הבצל והסומק ואופים כ־10 דקות או עד שיזהיבו שולי הבצק.
“אצל נסיבה” ממוקמת ברחוב הראשי של בוקעתא, אבל ברוח הימים האלה, בהזמנות גדולות ניתן לבצע משלוחים גם למרכז הארץ. טלפון: 050-2253343.